<h1>שמות י"ב, ח'</h1>
<h2>דף קיד.</h2>
ואמר ראב"ע שמלבד זה הספור בלילה הזה יש מצוה א' בכל לילה להזכיר יציאת מצרים והיא מן התורה שהרי אמרו אמת ויציב דאורייתא [ברכות כ"א ע"א] וכן קריאת פר' ציצית שיש בה זכרון יציאת מצרים היא מן התורה ואעפ"י שאין מצות ציצית בלילה [רש"י ברכות י"ב ע"ב ד"ה מזכירין] ואמר ראב"ע שהיה כבן ע' שנה [ברכות כ"ח ע"א] ולא היו לו אלא י"ח שנים אלא שבדרך נס ביום שהושיבוהו בישיבה להיות נשיא הלבינו שערותיו בדרך נס שאין נאה לישב בישיבה אלא זקן ואף עפ"י שלא היו לו אלא ח"י שנים היה כבן ע' שנה בחכמה והיה עשירי לעזרא והיה אומר כי בכל חכמתו לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות וי"מ לא זכיתי לא נצחתי חברי כמו זכנהו רבי אליעזר לרבנן [קידושין י"ח ע"א, נדה ל"ח ע"ב], ואינו נ"ל זה הפירוש ולא פירש כן רש"י ז"ל שלא מצינו חולק בזה אבל לא זכיתי שלא זכה למצוא זה הרמז בתורה כי השומע ולומד דבר חדש נקרא זוכה כמו שאמר אביי בפרק במה מדליקין [שבת כ"א ע"ב] אי זכאי גמרנא מעיקרא והיה אומר שלא זכה למצוא רמז בתורה חיוב יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא ביום שהושיבוהו נשיא מהכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך שאכילת לחם עוני הוא זכרון יציאת מצרים כל ימי חיינו, ובן זומא דרש ימי חייך הימים כל לרבות הלילות, וחכמים חלקו עליו כי כל אינו רבוי ללילות שבכל ימי החיים הם הימים והלילות אבל בא הרבוי ללמד על ימות המשיח שמפני זכרון קבוץ גליות לא יתבטל זכרון יציאת מצרים ויהיה זכרון קבוץ גליות עקר וזכרון יציאת מצרים טפלה לה כמ"ש בירמיה ולא יאמר[ו עוד] חי ה' אשר העלה [את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה] ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, אשר העלה הוא יציאת מצרים [ירמיה כ"ג, ז'—ח'], וע"ז בא "כל" לימות המשיח. והנה תשובת שאלת מה נשתנה היא עבדים היינו לפרעה במצרים, וארז"ל [פסחים קט"ז ע"א] שהוא פותח בגנות והגנות הוא מה שאמרו במדרש [מדרש תהלים מזמור י' סי' ג'] אתם מכרתם יוסף לעבד חייכם בכל שנה תקראו עבדים היינו לפרעה, והשבח הוא כי כמו שיוסף מבית האסורים יצא למלוך גם אנחנו יצאנו לחירות וכן יעשה לימות המשיח כמו שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות [מיכה ז', ט"ו] וכן בסוף ההגדה אנו מסיימין בשבח לפיכך אנו חייבין להודות להלל וגו'.
ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, לפי שעיקר ההגדה אינו אלא להודיע לבניו סיפור יציאת מצרים וכבר עקרנו השלחן כדי שיתעורר הבן לשאול והשבנו לו לפי דרכו ועכשיו אנו צריכין להשיב על דרך החכמה לכל א' מהבנים כפי דעתו ומצינו בתורה שמנה כנגד ד' בנים חלוקים בשאלתם מה תהיה תשובת כל א' מהם ואנו צריכין לדרוש הפסוקים הנאמרים בתשובתן על כן אנו צריכין לברך ברכת התורה על זאת הדרשה וכמו שאמרו בגמ' [ברכות י"א ע"ב] זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה לתנויי לן פירקין בספרא דבי רב והוה קדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פירקין, ע"כ קודם אלו הדרשות אנו מברכין המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא מעצמו זולת ברכותינו, וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה בשאלה זו. בפרשת בא אל פרעה והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' [שמות י"ב, כ"ו—כ"ז] ובאותה פרשה עצמה נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים [שמות י"ג, ח'], וכן באותה פרשה נאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים [שמות י"ג, י"ד], ובפ' ואתחנן [דברים ו', כ'—כ"ה] נאמר כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, אלו הם הפסוקים שנאמרו בתורה בתשובת אלו הבנים וצריכין אנו לדרוש אותם ע"כ ברכנו על התורה תחלה. וענין ד' בנים הוא כי ידוע הוא כי הנכנסים בפרדס והם המעמיקים בחכמות הפנימיות הם חלוקים במחקרם, יש מי שהתחיל בחקירה כהוגן והשלימה ועלתה בידו כהוגן וזה נקרא נכנס בשלום ויצא בשלום וזהו הנקרא בהגדה חכם, ויש שהעמיק בה והתחילה והשלימה ונטה בה אל הכפירה והחזיק בה וזהו הנקרא מקצץ בנטיעות כמי שנכנס לפרדס וקצץ בנטיעות הרכות שלא תצמחנה עוד והפסיד הפרדס כן הפסיד החכמה וכפר בעקר האלהות וזהו הנקרא רשע בהגדה, ויש מי שהתחיל בחקירה ולא יכול להשלימה מפני עומקה ונשאר בתמימותו עד שמת וע"ז נאמר הציץ ומת וזהו הנקרא בהגדה תם, ויש מי שנתבלבלה דעתו בחקירה ומפני זה באו לו ספיקות בלבלו דעתו וזהו הנקרא הציץ ונפגע כמי שרוצה להכנס בפרדס והציץ בו מרחוק ומצא פגעים ומכשולות בדרכים ולא יכול להכנס בו ולא עלה בידו כלום מהחכמה וזהו הנקרא בהגדה שאינו יודע לשאל.
ואחר הקדמה זו אפרש כל אחד מהשאלות מה היא ומה היתה התשובה, אמנם הבן החכם שאל ואמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם [דברים ו', כ'] והנה זה הבן לא כפר בעיקר כמו הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם כלומר לכם ולא לו וזה אעפ"י שאמר אשר צוה ה' אלהינו אתכם ולא אמר אותנו הכניס עצמו בעיקר באומרו ה' אלהינו ודקדק בלשונו שלא אמר אותנו כי הוא לא היה שם בשעת הצואה והבן זה בחכמתו חלק התורה לג' חלקים הא' עדות כמצות שבת ודומה לה שהוא עדות כי יש אלוה בעולם בורא ומחדש כרצונו והב' חקים והם המצות שלא נתברר לנו טעמם כבשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה וכיוצא בהן והג' משפטים הם מצות שהשכל גוזר אותם כמשפטי גניבה ורציחה וכיוצא בה ובכל אחד יש שאלה מיוחדת כי בעדות הוא שואל מהיכן נתחייב[נ]ו להאמין באלה העדות ומהו המופת בהם ובחקים הוא שואל דבר שלא נתברר לנו טעמם מה תועלת יש לנו אם נקיים אותם ובמשפטים הוא שואל כיון שהשכל גוזר אותם למה היינו צריכין למצוה אלהית בזה ולא הניח הדבר לגזרת השכל, והתשובה על הראשונה הוא כי יש לנו מופת באלהותו יתברך כי הוא בורא ומחדש מיציאת מצרים כי עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה באותות ובמופתים כנגד הטבע ואנחנו עדים בדבר כי לעינינו היה זה וידענו כי יד ה' עשתה זאת וזאת ראיה על אלהותו יתברך אשר רמזה מצות שבת וכיוצא בה, והתשובה על השנית מה תועלת יש לנו בעשיית החקים אחר שלא נתברר לנו טעמם היא ויצוינו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה [דברים ו', כ"ד] כי לא נראית יראת האל במי שמקיים מצותו במה שהשכל גוזר אותו כמו שנראית במי שמקיים מצותו ואם אינו יודע טעמו כי העבד צריך לקיים מצות אדניו ואעפ"י שלא נתגלה לו רצונו באותה מצוה ויהיה התועלת בזה לזכות בזה העולם לטוב לנו כל הימים ולזכות לתחיית המתים בעולם שכולו ארוך לחיותנו שם כיום הזה, והתשובה על הג' והיא כיון שהשכל גוזר למה היינו צריכין למצוה בה ולמה לא הניח הדבר לגזרת השכל, היתה התשובה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו כי אינו דומה המצווה ועושה למי שעושה ואינו מצווה כי זה אעפ"י שעשה הראוי אין לו זכות מפני קיומו המצוה כמי שנצטוה ועשה לקיים מצות האל כי יש לו זכות על פעולת הטובות (וזאת) [וזכות] על קיומו המצוה האלהית כמ"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל וגו' כאשר צונו (ה' אלהינו), זהו ענין שאלת החכם וענין תשובותיו. ובהגדה לא דקדקה כל זה ואמרה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כי זה השואל נתעורר על השינוי שאנו עושין לחלק לתינוקות קליות ואגוזים וכמ"ש בגמ' [ק"ח ע"ב] וכי מה תעלה בדעתך שתינוקות ביין אלא מחלק להם לתינוקות קליות ואגוזים פירוש קודם סעודה כדי שישאלו והתינוק תמיה ואומר זה השינוי למה כי אין דרכנו כל השנה לאכול קליות ואגוזים אלא לאחר סעודה ואנחנו משיבין אותו כי הלילה הזה הוא משונה לפי שא"א לאכול אחר הפסח הנאכל על השבע באחרונה וכן על כזית מצה באחרונה דבר אחר כדי שישאר טעם פסח ומצה בפה ולפ"ז אין מפטירין ומשלימין סעודתא כמו המפטיר בנביא להשלים קריאת התורה לשון שלוח בתרגום ישלחנו תחת עינו [שמות כ"א, כ"ו] [יפטריניה], ולא פותחים פה לשאול תנו לנו קליות ואגוזים להיות אחרונים בסעודה כמנהג ואנו (אוכלים) [נאכל] אותם אחר סעודה ופירוש אפיקומין אפיקו מינין כלומר הוציאו לנו מיני פירות, ואומרים כי בלשון יון אפיקומן מנוחה פירוש שינוחו מאכילה, הנה נתפרשה זאת הפיסקא בשאלת חכם. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם ובאומרו לכם הוציא עצמו מהכלל וכפר בעיקר התורה, והיתה התשובה לו בעבור זה עשה ה' לי לי ולא לו ואלו היה שם לא היה נגאל כי היה מת בג' ימי אפלה שמתו בהם רשעי ישראל ואעפ"י שזה הפסוק נאמר על מי שאינו יודע לשאול נרמז בו באמרו עשה ה' לי [תשובה] לשאלת הרשע כן פירש (הרמב"ן) [רש"י] ז"ל בפ' בא אל פרעה [שמות י"ג, ח'] וז"ש אף אתה הקהה את שיניו מלשון אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה [ירמיה ל"א, כ"ח] והוא כענין אלהים הרס שנימו בפימו מלתעות כפירים [תהלים נ"ח, ז'], והתשובה הכתובה בתורה על מה העבודה הזאת היא ואמרתם זבח פסח הוא לה' [שמות י"ב, כ"ז], אבל [ל]תשובת לכם נרמזה התשובה באומרו עשה ה' לי. תם מה הוא אומר מה זאת, לא העמיק בשאלתו לחקור בפרטי המצות כמו החכם ולא הרס המצב לכפור בעיקר כמו הרשע, והיתה תשובתו בתמימות לומר כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ואלו המצות שאנו עושין הם זכר לאותן נסים. ושאינו יודע לשאל את פתח לו שנאמר והגדת לבנך שאפילו חכם שאין לו בן הוא שואל לעצמו כי המצוה בזה לספר ביציאת מצרים בין דרך שאלה ובין שלא בדרך שאלה. ולפי שהזכרנו זה הפסוק של והגדת לבנך ביום (הזה) [ההוא] באנו לדרוש אותו ולדקדק אותו מה בא למעט באומרו ביום (הזה) [ההוא] אם למעט כל השנה לא היה צריך למעט שלא נספר ביציאת מצרים כל השנה שזה דבר פשוט הוא אבל היה אפשר לומר כי מר"ח שהוא התחלת הגאולה היתה מצוה לספר ביציאת מצרים ע"כ בא הכתוב למעט באומרו ביום (הזה) [ההוא] שאין הגדה זו אלא ביום הגאולה באומרו ביום (הזה) [ההוא] ואפשר היה לומר כי כל היום הוא התחלת החיוב ע"כ בא הכתוב ואמר בעבור זה כאלו מראה באצבע מה שהוא בפניו ע"כ אמר לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך וזהו בלילה שאנו עוקרין את השלחן ומצה ומרור מונחים בו.
מתחחלה עובדי ע"ז היו אבותינו, בגמרא [קט"ז ע"א] אמרו מתחיל בגנות ומסיים בשבח פירוש מתחיל בגנות מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו במצרים, וכן אמרו בירושלמי [פ"י ה"ה] בתחלה צריך להזכיר בעבר הנהר ישבו אבותיכם ולפי שהזכיר בן רשע שהוציא עצמו מהכלל אנו ממשיכין לזה כי הרשע הוא שורש פורה ראש ולענה כי מתחלה היו כן אבותינו בעבר הנהר כי כולם היו עובדי ע"ז כמו שנזכר בב"ר [פל"ח סי' י"ג] כי תרח היה עושה צלמים ואברהם בנו אחר שעבד לע"ז כתרח אביו הכיר את בוראו ושבר צלמיו וע"ז קרבו הש"י לעבודתו ואנחנו זרעו מחזיקים בבריתו שאנחנו מזרע יצחק שנתן הש"י לעת זקנתו והבדילו מישמעאל ובני קטורה כמו שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע [בראשית כ"א, י"ב, נדרים ל"א ע"א] וזהו שאמרו בירושלמי "וארבה את" "וארב" כתוב כמה נסים עשיתי עמו עד שנתתי לו את יצחק כלומר נסיונות עשיתי ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ולא נקרא עשו זרע שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע [שם] ביצחק ולא כל יצחק [נדרים שם], ואתן לעשו את הר שעיר כמו שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו [שם ל"ו, ו'] שלא רצה לקבל עבדות ועינוי כמו שקבל יעקב שנאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו [שם ל"ז, א'] ונתגלגל הדבר וירד למצרים ומשם גאלנו השם ע"כ נאה לנו לבד לספר ביציאת מצרים כי סבלנו עבדות ועינוי וראינו ישועת ה' ודבקנו בעבדותו וזה הרשע כפר בעיקר ע"כ אנחנו מספרים הלילה ענין היציאה הזאת כמו שהבטיחנו האל ושמר הבטחתו כמו שיזכיר אחר זה, ובדבור יהושע נתבאר כי אף עפ"י שיצאנו ממצרים ועלינו לארץ כנען אין אנחנו מזרעם לא מזרע מצרים אשר מהם יצאנו כי בעבר הנהר שהוא נהר פרת המבדיל בין ארץ כנען לארם ולזה נקרא אברהם אברם העברי [בראשית י"ד, י"ג] ולא מבני כנען המקולל אשר נחלנו את ארצו כי אם מעבר הנהר שהוא של שם המבורך ולזה אנחנו מזכירים זה הסיפור של יהושע לישראל ולסמוך אל יעקב ובניו ירדו מצרים איך יצאנו משם בהבטחת האל יתברך לאברהם אבינו בין הבתרים.
ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, חייבין אנו לברך לאלהינו שהוא מבטיח ועושה כי הוציא אברהם מבית אביו והוליכו בארץ כנען אחר שהבטיחו ואמר לו ואעשך לגוי גדול [בראשית י"ב, ב'] ואח"כ גזר עליו (ו)עבדות ועינוי וזה נסיון גדול אבל הבטיחו להוציא מהגלות וקבע לו זמן וקיים הבטחתו שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות לאברהם אבינו מה שאמר לו בין הבתרים שנאמר ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה [שם, ט"ו, י"ג] ואחר הגזירה הבטיחו ואמר לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול [שם, י"ד] זאת היא הגזירה וההבטחה וקיים אותה ולא איחר אותה אפי' רגע א' שהקב"ה היה מחשב את הקץ והיה משמר אותו כדי לקיים הבטחתו וזהו ליל שמורים הוא לה' [להוציאם מארץ מצרים] הוא הלילה הזה [לה'] שמורים לכל בני ישראל (להוציאם) [לדורותם] [שמות י"ב, מ"ב] כי אותה שעה נשלם הקץ כי המלאך שבישר את שרה למועד הזה כעת חיה תלד בן [בראשית י"ח, י'] היה פסח שבאותו פרק אפה מצות לתת להם לפי שהיה פסח ובפסח נולד יצחק וגזרת ד' מאות שנה של ועבדום ועינו אותם לא היתה אלא מעת לידת יצחק כי מאז היו גרים האבות אחר לידת יצחק באברהם כתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים [בראשית כ"א, ל"ד] וביצחק כתיב ויגר יצחק בגרר ביעקב כתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען [שם, ל"ז, א'] ובאבות [כתיב] כמעט וגרים בה [תהלים ק"ה, י"ב] וכשתחשוב ס' שנה שהיו ליצחק כשנולד יעקב וק"ל שהיו ליעקב ברדתו למצרים יחסר למנין ת' שנה רד"ו וכן עמדו ישראל במצרים וכן נרמז במ"ש רד"ו שמה [בראשית מ"ב, ב'] [ו]לא אמר (ת') [לכו], וא"א שיהיו ת' שנים במצרים כי כשתחשוב שנותיו של קהת שירד למצרים שהיו קל"ג ושנותיו של עמרם שהיו קל"ז ופ' של משה כשיצאו ממצרים לא תמצאם ד' מאות שנה והרבה שנים נבלעים לבנים עם האבות ע"כ א"א להיות ד' מאות שנים אלא מעת לידת יצחק כי כן כתוב כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ומ"ש ויהי מקצת שלשים וארבע מאות שנה אותן ל' שנים מעת מעמד בין הבתרים שהיה ליל פסח בחצי הלילה ואז נגזר עליו עבדות ועינוי מעת היות לו זרע והקץ היה נגזר ל' שנה קודם כשהיה אברהם בן שבעים שנה והתחילו ד' מאות שנה כשהיה בן מאה שנה ואעפ"י שכשיצא אברהם מחרן לא היה אלא בן ע"ה שנה כבר אמרו בסדר עולם [פרק א'] כי שתי יציאות יצא א' בהיותו בן ע' שנה ואז נגזרה גזרת בין הבתרים וחזר ויצא פעם אחרת בהיותו בן ע"ה שנה ועל דרך הפשט אותן ל' שנה היו קודם גזרת בין הבתרים ביציאה ראשונה שיצא שנאמר ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצאו ללכת לכנען ויבואו עד חרן וישבו שם [בראשית י"א, ל"א], ואז היה אברם בן ע' שנה ואז נשלמו ת"ל שנים עם ד' מאות משנולד יצחק, והקב"ה היה מחשב את הקץ להשלים הבטחתו ובליל פסח בחצי הלילה של ט"ו בניסן היתה מכת בכורות ואז נגאלו ישראל [כמו] שהבטיחם וצדיק הוא שהבטיח ושמר הלילה מתי תבא וזהו ליל שמורים [שמות י"ב, מ"ב] וכשהגיע אותה שעה גאלם לא עכבם אפי' רגע כי אעפ"י שלא יצאו אלא ביום כי כן אמרו בגמ' [ברכות ט' ע"א] הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, וכמו שפי' (וזבחת פסח לה' אלהיך) [שם תזבח את הפסח] בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים [דברים ט"ז, ו'] בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף וזהו היה בבקר אבל בחצי הלילה נחשבו גאולים כי פרעה עמד ממטתו כשראה מכת בכורות והלך אצל משה כמו שאמר לו וירדו כל עבדיך אלה אלי [שמות י"א, ח'] ואמר לו קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל [שם, י"ב, ל"א] א"ל משה וכי בורחים אנו לצאת בלילה והקב"ה אמר לנו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר [שם, שם, כ"ב] א"ל א"כ מה אעשה א"ל משה קרא בקול גדול ואמור בני ישראל הרי אתם ברשות עצמכם קומו צאו מתוך עמי ומאותה שעה נחשבו גאולים וקראו הלל בחצות הלילה אחר אכילת פסח כמו שאנו עושין אחר אכילת מצה ואמרו הללו עבדי ה' [תהלים קי"ג, א'] ולא עבדי פרעה [ירושלמי פסחים פ"ח ה"ה] ואותה שעה שמר הקב"ה שהיתה אותה שעה שנגזרה גזירת בין הבתרים שנאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול [בראשית ט"ו, י"ד] ולכן נקרא ליל שמורים.
היא שעמדה לאבותינו ולנו, אותה הבטחה עמדה לאבותינו ולנו שכן אמר לו וגם את הגוי [בראשית ט"ו, י"ד] לרבות ד' מלכיות [בראשית רבא מ"ד, י"ט] שהם משעבדים בנו שיהא דן אותם ומציל אותנו מידם וכמו שהבטיח ואמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלהיהם [ויקרא כ"ו, מ"ד] והבטחתים לקיימם לעולם וכן אעשה ולא א' בלבד עמד לכלותנו אלא שבכל דור ודור כשדים פרסים רומיים יונים וזולתם מהאומות [עומדים עלינו לכלותינו] והקב"ה מצילנו מידם מפני אותה הבטחה שעמדה לאבותינו ולנו.
צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, התחלנו לספר ראש המרשיעים המתחכמים עלינו לכלותנו והוא לבן כדי להמשיך לזה ודוי מביאי ביכורים שהם מזכירים יציאת מצרים כדי לדרוש אותן פסוקים בהגדה זאת כמו שאמרה המשנה בפרק ערבי פסחים [קט"ז ע"א] ודורש מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה, ולשון צא ולמד הוא לשון נהוג בתלמוד צא ולמד משוק של חמורים בראשון מחגיגה [ט' ע"ב] ומכאן ואילך צא וחשוב [ע"ז ט' ע"א] וכן אחרים. לבן ביקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אובד אבי, וזה על דרך התרגום שתרגם לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא וכן נראה מהכתוב שהוא לא רדף אחר יעקב אלא לעקור את הכל יותר ממה שעשה פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים והניח הבנות שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון [שמות א, כ"ב] וזה לבן בקש לעקור את הכל לולא שהקב"ה מנעו כמו שאמר הוא עצמו ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע [בראשית ל"ט, כ"ט] גלה דעתו כי לולא האזהרה הזאת היה רוצה לעשות רעה וכן אמר הוא יש לאל ידי לעשות עמכם רע [שם] וזהו לעקור את הכל כי כן אמר הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא [שם, שם, מ"ג] גלה דעתו כי הכל היה רוצה ליטול לולי אזהרת האל יתברך, ומה שתרגם אנקלוס בעא לאובדא ית אבא לפי שהכתוב לא אמר אבד אבי כמו אבד ושיבר בריחיה [איכה ב', ט'] שהוא לשון עבר אלא אובד לשון בינוני וידוע הוא מדרך הדקדוק כי הבינוני הוא אחר התחלת הפעולה קודם השלמתה וכן היה ענין לבן התחיל לרדוף ורצה לעקור ולא נשלמה הפעולה מפני האזהרה האלהית, וי"מ על דרך הפשט יעקב אבי שהיה בארם היה אובד מבלי לבוש ואח"כ ירד למצרים. ולא נראה זה הפירוש שיקרא ליעקב אבינו ארמי מפני שגר בארם וגם אותו גרות בעושר היה ובנשים ובנים ומשם בצאתו לא ירד למצרים והנכון מה שתרגם המתרגם כי הוא מספר חסדי האל יתברך מתחלה בהצלת יעקב ואותנו מלבן ואח"כ בהצלתנו ממצרים ע"כ המשיך לזה וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט וכשיצא יעקב מארם לא ירד למצרים ואנו אומרים זה על הפרשה כולה כדי לדרוש אותה בהגדה.
וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב, זהו לשון הכתוב בתורה פרשת כי תבוא ועתה הוא דורש אותו פרק אחר פרק, וירד מצרימה אנוס על פי הדיבר, זה האונס היה לקיים גזירת כי גר יהיה זרעך [בראשית ט"ו, י"ג] וכמו שדרשו [שבת פ"ט ע"ב] בחבלי אדם אמשכם בעבותות האהבה [הושע י"א, ד'] שראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא (שקדמה) [שגרמה] זכותו במכירת יוסף משל [בראשית רבה פפ"ו ס"ב, ילקוט שמעוני הושע רמז תקכ"ח] לפרה סוררה שאינה נכנעת לילך לבית הטביחה שמושכין את בנה והיא נמשכת אחריו כן יעקב ירד דרך כבוד בעבותות האהבה בגלות מפני יוסף שהיה שם וזהו אנוס על פי (הדבור) [הדיבר] פירוש ע"פ הנבואה מענין [ירמי' ה', י"ג] והדבר אין בהם (ליהוי) [להיות] שנגזרה גזרת כי גר יהיה זרעך. ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם כי יעקב אבינו כשירד למצרים לא היה דעתו להשתקע שם זרעו כי כבר הבטיחו האל יתברך אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה [בראשית מ"ו, ד'] וגם בגזירת בין הבתרים נאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול [בראשית ט"ו, י"ד] וכל ירידתו שם עם ביתו לא היתה אלא מפני הרעב והיו חושבים כשיעבור הרעב לשוב אל ארץ כנען וכן אמרו [לפרעה] לגור בארץ באנו [כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך] כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן שהיא קרובה אל ארץ כנען וזה היו אומרים המתודים על הביכורים שבכלל הטובה שעשה לישראל הוא שבאו לגור ולחזור ונשתקעו שם בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד [בראשית מ"ז, כ"ז] מה שלא עלתה בלבם אלא מחסד אל כל היום עליהם, וזהו שאמרו במתי מעט שהאנשים מועטים היו כמו שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב. ויהי [שם] לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם עם גדול שלא היו כגרים הנפרדים אחד כאן ואחד כאן אבל היו גוי אחד בארץ מצויין ומפואר וניכר בהוד והדר כמו בני ציון היקרים [איכה ד', ב'] המצויינים (במילת) [במילה] וציצית ותגלחת כן היו ישראל מצויינין שם עם בפני עצמו מפואר וניכר בהוד והדר לא כגרים וכבר אמרו ז"ל במסכת יומא [כ"ח ע"ב] שמימיהן של ישראל לא פירשה ישיבה מהן ירדו למצרים והיה בהן ישיבה שנאמר לך ואספת את זקני ישראל [שמות ג', ט"ז] והיו מתיחסים לאברהם אבינו שהיה נקרא אברם העברי [בראשית י"ד, י"ג] וכן הם היו נקראים עברים שנאמר ה' אלהי העברים נקרא עלינו [שמות ג', י"ח] ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם כמו שאמרו חכמים במדרשם בזכות שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את לשונם ולא שינו את שמם ולא פרצו בעריות אחת היתה ביניהם שלומית בת דברי והיתה אנוסה ופרסמה הכתוב [ויקרא כ"ד, י"א] אין לך ציון יותר גדול מזה וזהו שאמר ויהי שם לגוי גדול שהיא אומה מיוחדת. גדול ועצום כמו שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם וזה מבואר והוא גלוי שזה היה חסד גדול שהאנשים באים לגור ורבו זה הרבוי המופלג. ורב כמו שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה, הנביא יחזקאל הפליג בזה לבאר מה שאמרה התורה וירבו ויעצמו שהיה בתכלית הריבוי כמו עשב השדה וכמו שהיו עצומים בכח היו רבים במספר.
וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, אחר שדרשנו הפסוק הראשון באנו לדרוש זה הפסוק השני כדי לספר בליל הפסח רבוי הטובות שעשה לנו האל כמו שהיו מספרים מביאי הביכורים להרבות תודות ושבחים לאל על כל הטובות האלו, ואמר וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף וגו' והפסוק שנאמר בפרשת זאת חקת התורה הוא וירדו אבותינו מצרים ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו המצרים ולאבותינו [במדבר כ', ט"ו] והפסוק הנאמר במקרא ביכורים וירעו אותנו המצרים [דברים כ"ו, ו'] והפרש יש בין וירעו לנו ובין וירעו אותנו כי וירעו לנו ר"ל כי הגיעה רעתם אלינו בגופותינו אשר עברה עלינו רעתם תמיד בצער וענוי אבל וירעו אותנו ר"ל כי חשבונו רעים מבלי הגעת רעה לגופותינו אלא שאמרו שאנחנו בעצמנו רעים והחזיקונו רעים על כן אמר כמו שנאמר [שמות א', י'] הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ כלומר הם רעים וצריכים אנו להתחכם שלא יזיקונו ברעתם כשיבואו עלינו אויבינו ויהיו הם בעזרתם להלחם בנו וההתחכמות הזה הוא להתחכם למושיען כי אנחנו יודעים שיש למושיען מדה לדון מדה כנגד מדה לכן צריכין אנו להתחכם איך נמעט אותם שלא ידין אותנו מושיען מדה כנגד מדה כי אם באש נשרוף אותם א"א כי ישפטנו מושיען באש "כי באש ה' נשפט" [ישעיה ס"ו, ט"ז], ובחרב להרוג אותם אי אפשר כי מושיעם שופט "בחרבו כל בשר" [שם] אין להתחכם למושיעם אלא להמעיטם במים להשליך כל הילוד היאורה והוא כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם ולא יכלה אותנו במים, והקב"ה נשבע שלא יביא מבול לעולם אבל לא נשבע שכשיכנסו במים שלא יטביעם במים וזהו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם [שמות י"ח, י"א] כמו שתרגם אנקלוס בפיתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דיינינון הם השליכו בניהם ביאור הוא השליכם בים, והאומות [מדרש תהלים פ"ב ס"ד] הם כל היום מתחכמים עלינו האחרונים יותר מהראשונים והקב"ה מצילנו מידם עשו אמר שוטה היה קין שהרג את הבל אחיו כדי שיירש כל העולם ולא היה יודע כי אביו אדם יוליד שת תחת הבל כי הרגו אחיו אבל אני יקרבו ימי אבל אבי ואחר כך ואהרגה את יעקב אחי [בראשית כ"ז, מ"א] ואירש הכל, פרעה אמר שוטה היה עשו ולא היה יודע כי יעקב יוליד בנים קודם שימות אביו ויירשו אותו אבל אני אמיתם קטנים אם בן הוא והמיתן אותו [שמות א', ט"ז], המן מה אמר שוטה היה פרעה ולא היה יודע שהבנות יפרו וירבו ויהיו נקראים על שם ישראל אבל אני אשמיד כולם מנער ועד זקן טף ונשים [אסתר ג', י"ג], גוג אמר שוטה היה המן לא היה יודע כי אלהיהם יפר עצתו אבל אני אלחם עם אלהיהם שנאמר יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו [תהלים ב', ב'], והאל יתברך שוחק עליהם ולועג שנאמר יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו [שם, שם, ד'], וכן בפרעה ביטל עצתם הם אמרו פן ירבה [שמות א', י] והכתוב אומר אל תאמר פן ירבה אלא כן ירבה וכאשר יענו אותו כן ירבה [שמות א', י"ב] כי העינוי הוא גורם הרבוי לא כמו שפירש הראב"ע ז"ל [שמות א', י"ב] כן ירבה (ה)[כ]ימים אשר לא עונה אלא ירבה יותר מהימים שלא עונה להפר עצת פרעה הלא תראה שבט לוי שהיה פנוי מעבודת פרך לא פרו ורבו כשאר השבטים כי לא נמנו אלא מבן חדש ומעלה ולא עלה מניינם כ"א שנים ועשרים אלף ושאר השבטים שלא נמנו אלא מבן עשרים ומעלה עלה מניינם לחמשים וששים ושבעים אלף הרי שהענוי גרם הרבוי מרחמי האל להפר עצתו.
ויענונו כמו שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם וגו' כי הנוגשים הרודים בהם היו משכימים אותם בעלות השחר שלא יתענגו עם נשותיהם להמעיטם וזה היה ענין שלומית בת דברי שהנוגש הוציא בעלה והוא נכנס אחריו והיא חשבה שהוא בעלה ובעל אותה ונתעברה מאותו מקלל שסקלוהו ישראל. ויתנו עלינו עבודה קשה כמו שנאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, ותרגומו [אונקלוס שמות א', י"ג] בקושיו עבודה שהיא מפרכת הגוף בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך [שמות א', י"ד] כדי שיכחישו גופם ויתמעט לחותם ולא יזרעו ויתמעטו, ואחר שדרשנו זה הפסוק התחלנו לדרוש הפסוק האחר והוא ונזעק, ויש מפרשים בפרך מלשון פרכת מחיצה שהיו מפרישין אותם מנשותיהם וכן גבי עבד לא ירדנו בפרך לעיניך להפרישו מאשתו ולשון רבותינו הוא לשון קושי כמו שאומרים פריך רב אחאי וכיוצא פירוש הקשה. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו [דברים כ"ו, ז'], זהו לשון הפסוק ואנו דורשין פרק אחר פרק למצוא לה סמך בפסוקי התורה שהקוראים במקרא ביכורים צדקו דבריהם בכל מה שאמרו. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמו שנאמר וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה וגו' [שמות ב', כ"ג] כי הם מקוים מתי ימות המלך החדש אשר התחכם עלינו אולי יקום מלך אחר ויקל מעלינו וכשראו שאחר מות המלך לא הוקל מעליהם ואם הראשון הקל האחרון הכביד אז נאנחו הרבה ולא מצאו תקנה אלא להתפלל אל אלהי אבותיהם להושיעם. וישמע ה' את קולנו כמו שנאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, כי לא היו הם ראויים לכך לולא זכות האבות כמו שפירש יחזקאל ואמר ואומר אליהם איש (את) שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו [אני ה' אלהיכם] וימרו בי ולא אבו [ל]שמוע [א]לי איש [את] שקוצי (עיניו) [עיניהם] לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים [יחזקאל כ', ז'—ט'] וזהו שנאמר ויזכור אלהים את אברהם את יצחק ואת יעקב [שמות ב', כ"ד]. וירא את עוניינו זו פרישות דרך ארץ, זה התשמיש כמו שנאמר ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ [בראשית י"ט, ל"א], וזהו לשון עניינו שהוא ענוי גדול כשפורשין האיש והאשה ממצות עונתם וכמו שדרשו במסכת יומא [דף כ"ז] אם תענה את בנותי [בראשית ל"א, נ'] מתשמיש וזהו [וירא] כמו שנאמר וירא אלהים את בני ישראל שהם דברים שבסתר שאין רואה אותם אלא האל יתברך שהוא יודע מה (במחשבה) [בחשוכא] וזהו וידע אלהים. ואת עמלנו אלו הבנים כי אדם לעמל יולד [איוב ה', ז'] כמו שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון [שמות א', כ"ב]. ואת לחצנו זה הדחק כמו שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם אלו הם הנוגשים הרודים בהם להכביד עליהם העבודה ומכחדי כחם, ואחר שדרשנו זה הפסוק נדרוש הכתוב הבא אחריו לסמוך כל פרק לפסוקי התורה.
ויוציאנו ה' (אלהינו) ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויוציאנו ה' (אלהינו) ממצרים לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' [שמות י"ב, י"ב], ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח אני ה' אני הוא ולא אחר זהו לשון ההגדה, ויש לשאול בה שהרי כתיב בפרשת חקת שאמרו ישראל למלך אדום וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים [במדבר כ', ט"ז] ויש מפרשים כי זה המלאך שאמרו ישראל למלך אדום הוא מרע"ה כי הנביא נקרא מלאך כמו שכתוב [חגי א', י"ג] ויבא חגי מלאך ה', וי"מ כי זה המלאך הוא הנראה למשה בסנה והוא מיכאל ולא בא להוציאם אלא להודיעם כי האל יתברך יוציאם ממצרים בכבודו ועצמו וההגדה לא דיברה אלא שהמכות לא היו ע"י מלאך וזהו שדרשו שהמכות לא היו ע"י מלאך וזהו שדרשו ועברתי בארץ מצרים להכותם כמו שנאמר כי בלילה הזה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים [שמות י"א, ד'—ה']. ודרשו שזאת היציאה וההעברה לא תהיה ע"י מלאך ודקדקו כן לפי שהפרשה כולה היא מדברת בלשון משה והיה ראוי שיאמר ועבר ה' בארץ מצרים והכה כל בכור על כן ידרשו כי ועברתי אני בעצמי לא ע"י מלאך שלוח מאתי במגפות כענין שנאמר בדוד [ש"ב כ"ד, ט"ז] ובסנחריב [מ"ב, י"ט, ל"ה] והכתי כל בכור אני ולא שרף כלומר כי גם המכה תהיה ע"י הקב"ה לא כמלך שעושה נקמה באויביו על ידי ספקלטון שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין שנאמר באליהו תצא אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו [מ"ב, א', י"ב] ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים לא ע"י שליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול שנקרא מטטרו"ן כי שליח בלשון יון מטטרון, אני ה' אני הוא ולא אחר רש"י ז"ל [שמות י"ב, י"ב] פירש שהוא בעצמו עשה המכה והרמב"ן ז"ל [שם] פירש שהוא אחד ואין אלוה עמו למחות על ידו.
ויש לשאול בזה שהרי הכתוב אומר וה' הכה כל בכור בארץ מצרים [שמות י"ב כ"ט] ואמרו ז"ל [ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, ויקרא רבא פכ"ד ס"ב] כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו ואב לכולן וה' דיבר (עליו) [עליך] רעה [מ"א, כ"ב, כ"ג] הנאמר על אחאב אחר דברי מיכיהו בן ימנה שראה השם וצבא השמים מימינו ומשמאלו [שם, שם, י"ט] ועוד הכתוב אומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף [שמות י"ב, כ"ג] הרי שהמשחית היה נוגף במצרים לא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ועוד היאך אפשר שהקב"ה יהיה ספקלטון להשחית במצרים שהיתה אומה רעה ובזויה והיה ראוי שמלאך אכזרי ישולח בם לא שימותו דרך כבוד ע"י הקב"ה. ולתקן אלה הדברים צריך להקדים מה שפירשו לנו חכמים באלה הסתרים, כבר אמרו חז"ל במסכת ברכות [ו' ע"א] כי כל העולם כולו הוא מלא מזיקין מקיפין בני אדם והש"י אינו נותן להם רשות להשחית וזהו [תהלים צ"א, ז'] יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך אליך לא יגש וכן אמרו בילמדנו פרשת ואלה המשפטים [תנחומא סי' י"ט] כי הקב"ה מוסר למי שהוא רוצה לשומרו מלאכים ועושין לו (דבך) [דרך] וא' מהם מכריז לפניו תנו כבוד לצלמו של הקב"ה וא"ר יהודה בר' שלם בר' לוי אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעת קבין מזיקין והיאך עשויין א"ר לוי פורמא בפניהם כגון חמורים של טחונין וכשעונות גורמין הפורמא נגלה והאדם נשטה וכשהמלאך (ה)כורז (שלום) האדם [בשלום], שותק מיד ניזוק שנאמר ותקרב משחת נפשו וחיתו לממיתים [איוב ל"ג, כ"ב] למתים לא נאמר אלא לממיתים לאותן מלאכי חבלה שהוא נמסר להם ומנין שמלאך כורז לפניו שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף [שם, שם, כ"ג] אם יש מן אותם אלף מזיקין מלאך כורז עליו לפניו להגיד לאדם יושרו [שם] אותה שעה ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר [שם, שם, כ"ד] ואמרו בגמ' פרק הכונס [בבא קמא ס' ע"א] כיון שניתנה רשות למשחית לחבל שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר [שמות י"ב, כ"ב]. וכיון שנתחשב זה מדברי רז"ל נאמר בהיתר אלו הספיקות כי הקב"ה נתן רשות לאלו המשחיתים לחבל לא ע"י מלאך לא על ידי שרף ולא על ידי שליח כי לא היו חשובים שישחיתום מלאכי עליון אלא אלו המזיקין וזהו ועברתי בארץ מצרים זאת היא גזירתי שגזרתי עליהם כך לתת רשות לאלו המזיקין שהם מקיימין דינו באויביו אלו הן בית דינו של הקב"ה בגזירתו שגזר עליהם כך ואלו הן הממיתים הנזכרים בכתוב וחיתו לממיתים [איוב ל"ג, כ"ב] והמלאך המליץ לישראל שהוא אומר מצאתי כפר הוא ההתעסקות במצות הפסח ונתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות וזהו וראיתי את הדם [שמות י"ב, י"ג] אינו שיהיה הדם לצד חוץ שהרי כתוב והיה הדם לכם לאות ולא לאחרים לאות וראיתי את הדם הוא המלאך המליץ להגיד ישרכם כי אתם עסוקים במצות ובזה אני פודה אתכם מיד המזיקין כענין שנאמר פדעהו מרדת שחת ופסחתי עליכם פירשו במכילתא [שם] א"ר יאשיה אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי ובהרבה מקומות משתמשים חכמים בחית במקום עי"ן כמו שביאר הרמב"ן ז"ל בסדר ואלה שמות [ב', כ"ג], וזאת הפסיעה היא שיהיה ישראל בין שני מצריים זה מזה וזה מזה כאלו גזרת האל מדלג ממקום למקום ולשון ופסחתי הוא כנגד הגזירה כי כל אלה הדברים המתייחסים לאל יתברך הם כנגד גזירתו וי"מ ופסחתי עליכם הוא לשון מנוחה מענין פסח שאינו יכול לילך ואינו נראה זה שאם ופסחתי יתפרש לשון מנוחה והוא רמז אל הגזירה א"כ כשתנוח הגזירה עליהם תשחיתם אלא העיקר כמו שדרשו ז"ל אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי והכלל כי הגזירה היתה במצות האל וזהו בעצמו ובכבודו והמכה היתה בגזירתו שעשאוה אלו המזיקין שניתנה להם רשות לחבל כי זה הוא דרכן לולי המניעה האלהית וכשניתנה להם רשות נעשית הגזירה ושמירת ישראל מפני התעסקותם במצוה באותה שעה שעברה מעליהם הגזירה דרך דילוג בחילוף חי"ת ופסחתי בע"ין ופסעתי כענין אפשעה (בך) [בה] [ישעיה כ"ז, ד'] בשי"ן לשון דילוג ולזה נקרא הקרבן פסח כמו שכתוב זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל [שמות י"ב, כ"ז] הנוגף הוא המציל כי דלגה הגזירה מבית מצרים אחד לבית מצרים שני והישראל ביניהם נצול. וביד חזקה זו הדבר כמו שנאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד, למדנו כי מה שכתוב במקרא בכורים ביד חזקה היא הנזכרת במצרים שהיא הדבר.
ובזרוע נטויה זו החרב שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם למדנו כי נטויה נאמר על החרב אבל לא מצינו במכות מצרים נזכר בהם חרב ונראה שהוא נזכר במה שאמרו לפרעה פן יפגענו בדבר או בחרב [שמות ה', ג'] והיו רוצים לומר פן יפגעך אלא מפני כבוד המלכות אמרו יפגענו אם כן מצינו במכות מצרים שהפחידם להביא עליהם חרב. ובמורא גדול זה גלוי שכינה כמו שנאמר או הניסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה ה' אלהיכם במצרים לעיניך [דברים ד', ל"ד], הנה פירשו מורא לשון ראייה ואינו משורשו כ"א משרש יראה אבל אנקלוס הוא מתרגם בכל מקום [דברים ד', ל"ד; כ"ו, ח'; ל"ד, י"ב] מורא חזונא לשון ראיה כי אלו המלות שהם עלולות מתחלפות פ"א הפעל ללמ"ד הפעל, וענין גלוי שכינה הוא ראיית המלאך כמו שנאמר וה' הולך לפניהם יומם [שמות י"ג, כ"א] הרי נתגלית להם שכינה ואמרו בב"ר [פמ"ד ס' י"ט] א"ר חלבו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי גם את המצריים גם ארבע מלכיות דן אנכי בשתי אותיות, ר' אלעזר בשם ר' יוסי הבטיח הקב"ה שיגאל את בניו כשיעשו תשובה בע"ב אותיות א"ר יודן מלבוא לקחת לו גוי וכו' עד ובמוראים גדולים ע"ב אותיות וא"ת ע"ה אותיות הן גוי ראשון אינו מן המנין, ופיר[ו]ש זה כי בשם המפורש נגאלו שהוא ע"ב אותיות כיצד י' עשרה י"ה חמש עשרה יה"ו כ"א וכ"ה הם מ"ו והשם כולו בכלל כ"ו עם מ"ו הרי ע"ב. ובאותות זה המטה כמו שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות [שמות ד', י"ז], ובמסכת אבות [פ"ה מ"ו] אמרו כי זה המטה נברא בין השמשות כי לא נברא בששת ימי בראשית וגם אחר ששת ימי בראשית לא נברא שאין כל חדש תחת השמש [קהלת א', ט'] א"כ לא נברא אלא בין השמשות שהוא בין ששת ימי בראשית ובין אחר ששת ימי בראשית והיתה בריאה נפלאה שבו נעשו (האותיות) [האותות] שהוא של סנפירינון שהוא מין קשה ונבקע הסלע מפניו והיו חקוקות בו המכות דצ"ך עד"ש באח"ב [תנחומא וארא סי' ט'] והיה נס ש[י]עשה בו משה כל האותות ושיהפך לנחש ונסים גדולים נעשו בו. ובמופתים זה הדם כמו שנאמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן [יואל ג', ג'], הנה הכתוב אומר כי מכלל המופתים הוא הדם והמכה הראשונה היתה שנהפך היאור לדם.
ואחר שדרשנו זה הפסוק ובדרשה לא נזכרו כל המכות אנו דורשין בזה דבר אחר. דבר אחר ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים ובמורא גדול שתים ובאותות שתים ובמופתים שתים. אלו עשר המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים ואלו הם דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות, ר' יהודה היה נותן בהן סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב כך היה דרכו של ר' יהודה לתת סימנים כדי שלא יטעו התלמידים ובמסכת מנחות בפרק שתי הלחם [צ"ו ע"א] בענין שתי הלחם ולחם הפנים במדת אורך ורוחב ובגובה הקרנות היה נותן סימנים זד"ד יה"ז ונתן במכת מצרים סימנים לומר כי זה הוא הסדור המדוקדק הנזכר בתורה לא כמו שנזכרו בספר תלים במזמור ע"ח [מ"ד—נ"א] דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר בכורות ובמזמור (ק"ד) [ק"ה] [כ"ח—ל"ו] חשך דם צפרדע ערוב כנים ברד ארבה בכורות, על כן בא ר' יהודה ועשה בהם סימנים שהוא המסודר בתורה שזה הסדר הראוי כמו שאמרו בילמדינו [תנחומא פ' בא סי' ד'] בטקסין של מלכים הביא הקב"ה עליהם את המכות מלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו משלח עליה לגיונות ומקיפין אותה סוכר אמת המים וכן במצרים הפך מימיהם לדם [תהלים ק"ה, כ"ט], לא חזרו מביא עליהם (מקאלעי') [קולאנים] להפחידם מקול הצוחה, במצרים צפרדעים, א"ר יוסי בר חנינא קשה היה להם קרקורין של צפרדעים במעיהם (מהשפעתם) [מהשחתתם] וזהו על דבר הצפרדעים [שמות ח', ח'] דבור ממש, לא חזרו בהם יורה בהם חצים, במצרים כנים שנאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה [שם, ח', י"ג] [והכנים] היו נכנסין בגופן של מצרים כחצים, לא חזרו בהם מביא עליהם (הכרכין) [הברברין], במצרים הערוב, לא חזרו מביא עליהם דרמסיות כלומר (מילות) [חילות] הורגים בהם, במצרים דבר הרג מקניהם, לא חזרו זורק בהם נפט, במצרים שחין פירשו רבותינו ז"ל הצרפתים כי הנפט הוא מסריח והשחין הוא מסריח וזה הפירוש אינו נכון, אמת הוא כי עטרן ונפט מסריחין אבל פירוש זה למדנו אותו כי ראינו ספינה אחת של נוצרים הקיפוה דגיאות של ישמעאלים והיתה מלחמה גדולה ביניהם עד שלא נשאר לבני הספינה כלי מלחמה ולקחו כדי חמאה של סחורה שהיו בספינה והרתיחו אותם וזרקום עליהם ונעשה בשרם אבעבועות וברחו להם וזהו זרק עליהם נפט רותח ונעשה שחין, לא חזרו משליך עליהם אבני בליסטראות, במצרים ברד, לא חזרו מגרה בהם אוכלוסין הרבה, במצרים ארבה, לא חזרו אוסרן בבית האסורין, במצרים חשך, לא חזרו הרג גדולים שבהם, במצרים בכורים שנאמר וה' הכה כל בכור [שמות י"ב, כ"ט] על כן בא ר' יהודה לתת בהם סימנים שזה הוא כטקסין של מלכים, ולהודיע לנו כי כל מכות שהביא הקב"ה במצרים הוא עתיד להביא על אדום שנאמר [ישעי' כ"ג, ה'] כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר אר"א כל מקום שכתוב צור מלא בצור המדינה הכתוב מדבר בכל מקום שנאמר צר חסר במלכות הרשעה הכתוב מדבר שהיא מצרה לישראל מי שפרע מן הראשונים יפרע מן האחרונים, במצרים בדם ובאדום [יואל ג', ג'—ד'] ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן השמש יהפך לחשך והירח לדם, במצרים צפרדעים שהיה קולן קשה ובאדום קול שאון מעיר קול מהיכל [ישעיה ס"ו, ו'] במצרים עפר כל הארץ כנים באדום ונהפכו נחליה זפת ועפרה לגפרית [ישעיה ל"ד, ט'], במצרים דבר ובאדום ונשפטתי אותו בדבר ובדם [יחזקאל ל"ח, כ"ב], במצרים שחין ובאדום המק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תמקנה בחוריהם ולשונו תמק בפיהם [זכריה י"ד, י"ב], במצרים ברד ובאדום וגשם שוטף ואבני אלגביש [יחזקאל שם], במצרים ארבה ובאדום בן אדם אמור לצפור כל כנף ולכל (חיה) [חית השדה] [שם ל"ט, י"ז] במצרים חשך ובאדום ונטה עליה קו תהו ואבני בהו [ישעיה ל"ד, י"א], במצרים נגף ובאדום שמה נסיכי צפון כולם וכל (צידונים) [צידוני] [יחזקאל ל"ב, ל'] (א"ר) [ר'] מאיר אומר וירדו ראמים עמם [ישעי' ל"ד, ז'] וירדו רומי[י]ם עמם במצרים פרע מאלהיהם ואח"כ מהם באדום מן שר שלהם תחלה ואח"כ מהם שנאמר [ישעי' כ"ד, כ"א] והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ע"כ בילמדנו, ולפי זה נתן בהם סימנין ר"י שזהו הסידור הנאות שיהיה בטקסין של מלכים ושיביאם הקב"ה באדום. עוד הועילנו ר"י שחילק אותן לשלשה חלקים דצ"ך עד"ש באח"ב כי כן היו, שלשה בידי אהרן שהיו בארץ דם צפרדע כנים ואהרן היה כחו בארץ, ושלשה על ידי הקב"ה שהם עד"ש שהיתה בהם הפלאה ולא בהן יד למשה ולאהרן אלא להקב"ה ונכנס בהן שחין שהיה ע"י שלשתן פיח הכבשן שהוא מהארץ ע"י אהרן וזרקו משה באויר שהיה (שולכו) [שולט] באויר והקב"ה שההפלאה שלו היה בישראל, ושלשה ע"י משה שהיה שולט באויר והם בא"ח, והאחרונה מכת בכורות שהיתה בה הפלאה ולא נמסר אלא להקב"ה. והנה המכות היו שלשה ע"י אהרן דם צפרדע כנים, ושלשה ע"י משה ברד ארבה חשך ושלשה ע"י הקב"ה ערוב דבר מכת בכורות שהיה בהם הפלאה ערוב שנאמר והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ [שמות ח', י"ח], דבר והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר [שם ט', ד'], מכת בכורות ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאדם ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל [שם י"א, ז'], והעשירית ע"י כולן בשחין, פיח הכבשן לאהרן, זריקה לאויר למשה, הפיכתו לשחין שיש בו הפלאה להקב"ה, וזה רמז ר' יהודה בחלקו אלה המכות לדצ"ך עד"ש באח"ב.
רבי יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר שלקו המצריים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות במצרים מהו אומר ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא [שמות ח', ט"ו] ועל הים מהו אומר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכו' [שמות י"ד, ל"א] כמה לקו באצבע עשר מכות אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות עד כאן לשון ההגדה, ופירושה ר"י הגלילי דקדק כי אם מכות מצרים שלא היו אלא באצבע אחת ממה שאמרו החרטומים אצבע אלהים היא ובאותה אצבע היו עשר מכות א"כ בים שנאמר יד וביד יש חמש אצבעות א"כ היו חמש פעמים עשר מכות שהם חמשים, אבל במשנת אבות [פ"ה מ"ד] שנינו עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשרה על הים ומקרא מפורש הוא שהיו הרבה מכות בים שנאמר בשמואל אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה במדבר [ש"א, ד', ח'], זהו מדבר ים סוף, ובמכלתא אמרו שהם כנגד עשר (נפולות) [נפילות] שבפרשת שירה וכן היא באבות דרבי נתן, א' רמה בים, ב' ירה בים, ג' טבעו בים סוף, ד' תהומות יכסיומו, ה' ירדו במצולות, ו' תרעץ אויב, ז' תהרוס קמיך, ח' יאכלמו כקש, ט' כסמו ים, י' צללו כעופרת [שמות ט"ו, א'—י'], ובא רבי יוסי הגלילי ודקדק כי מלשון אצבע שנאמר במצרים ויד הנאמר בים יש לומר כי כל מכה מהים היתה מחומשת.
רבי אליעזר אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היתה של ארבע מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים [תהלים ע"ח, מ"ט] עברה אחת זעם שתים צרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות, ר' אליעזר הודה לר"י הגלילי שבים לקו חמשה פעמים יותר ממה שלקו במצרים כתוספת יד עם אצבע והוסיף כי כל מכה היתה של אצבע לפי שכל הדברים הם מורכבים מד' יסודות ובא ולימד כי כל היסודות כולם לקו ובמכה אחת לקו ארבעה יסודות והרי במצרים מ' מכות ד' פעמים י' ובים שהיו מחומשות הם מאתים מכות, והפסוק הזה נאמר בתלים על מכות מצרים במזמור (ע"ה) [ע"ח]. רבי עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היתה של חמש מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם צרה משלחת מלאכי רעים, חרון אפו אחת עברה שתים וזעם שלש וצרה ארבע משלחת מלאכי רעים חמש אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו מאתים וחמשים, ר' עקיבא הוסיף על ר' אליעזר כי עשה חרון אפו אחת ור"א לא עשאה פרט אלא כלל לכל המכות והם חמש מכות כי גם היסוד החמישי הוא הגלגל השתיית היסודות התייסר חמשים ולדברי רבי עקיבא יהיו במצרים חמשים מכות ועל הים מאתים וחמשים מכות, וכשנצרף כל החשבונות לר' יוסי הגלילי חמשים מכות ולר"א מאתים מכות ולרבי עקיבא מאתים וחמשים מכות יהיו חמש מאות מכות כמנין דצ"ך עד"ש באח"ב ואין שם יותר אלא אחד ואותו אחד כי כל הפרטים עולים כלל אחד.
כמה מעלות טובות למקום עלינו וגו', לפי שאחר שאלת הבן מה נשתנה הלילה הזה, הוצרכנו להתחיל בגנות ולומר עבדים היינו לפרעה במצרים והוצרכנו לסיים בשבח ולדרוש פרשת מקרא בכורים והיא מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה ודרשנו אותה עד ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וגו' ובסוף אלו הפסוקים יש ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת וגו', ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' על כן אנו מסיימין בשבח כמה מעלות טובות למקום עלינו קודם שהבאנו גרגיר זה של תאנה או אשכול זה של ענבים והקב"ה מתרצה לנו במתנה קטנה כזאת פרעון לכל הטובות שעשה עמנו קודם שהבאנו הפרי הזה וזה מרחמי שמים המרובים ואמרנו כי הרבה טובות יש למקום עלינו עד שבאנו אל בית המקדש להביא לו זה הפרי, והטובה הראשונה היא ההוצאה ממצרים והיה די לנו בזה הטובה וכפלה עלינו לראות נקמה בשונאינו לעשות בהם שפטים והיה די לנו וכפלה עלינו לראות נקמה בשונאינו לעשות בהם שפטים והיה די לנו וכפלה עלינו כי עשה שפטים באלהיהם שהיו בטוחים בהם, והיה די לנו בזה ועוד כפלה עלינו שהרג בכוריהם, והיה די לנו בה ועוד כפלה לנו שנתן לנו את ממונם והם שתי טובות בדרך הרצחת וגם ירשת [מ"א, כ"א, י"ט] והיה די לנו בזה וכפלה לנו שקרע לנו את הים ועשה לנו שביל בתוכו, והיה די לנו בזה וכפלה לנו שלא נתלכלכנו בטיט והעבירנו בתוכו בחרבה וכמו שאמר ישעיה מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו כבהמה בבקעה תרד רוח ה' תניחנו [ישעיה ס"ג, י"ג—י"ד] וכן אמר המשורר ע"ה ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר [תהלים ק"ו, ט'], ודי לנו בזה וכפל לנו ששיקע צרינו בתוכו שתי טובות האויב צולל במים ואנחנו הולכים בנחת בתוך הים והיה די לנו בזה וכפלה לנו שספק צרכנו במדבר ארבעים שנה כמו שנאמר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר [דברים ב', ז'] והיה די לנו בזה אפי' אכלנו עשבים וכפלה לנו שהאכילנו את המן שנאמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך [שם, ח', ט"ז] והיה די לנו בזה וכפלה לנו שנתן לנו את השבת כמ"ש חז"ל [שבת י' ע"ב] מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני נותנה לכם ראו כי ה' נתן לכם השבת [שמות ט"ז, כ"ט] שיש לנו מנוחה שביעית משא"כ לכל המלאכים ובמן נראה לנו זה שברכו במן שירד לחם משנה ביום הששי וקדשו במן שלא ירד בו, והיה די לנו בזה וכפלה לנו שקרבנו לפני הר סיני מחנה ישראל עם מחנה המלאכים ופסקה ממנו הזוהמא שהטיל הנחש בחוה כשבא עליה ממה שכתוב הנחש השיאני [ואוכל] [בראשית ג', י"ג] קרי ביה השיאני בשי"ן וישראל שעמדו על הר סיני אחר שהתקדשו שם ונגלה עליהם הקב"ה פסקה זומהתן שנתלבשו בושת פנים ויראת חטא כמו שכתוב כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו [שמות כ', ט"ז] מכאן אמרו בברייתא דאבות [סוף פ"ה] על עז פנים לא עמדו אבותיו על הר סיני וזהו שאמרו בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"א] כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ואומות העולם עדיין הם בזוהמתן, והיה די לנו בזה וכפלה לנו שנתן לנו את התורה שהיא כלי חמדה שבו נברא העולם וזהו שאמרו במסכת אבות חביבין ישראל שנקראו בנים למקום כשפסקה מהם הזוהמא וחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם מה שלא עשה כן לצדיקים הראשונים חנוך מתושלח שם ועבר והאבות, והיה די לנו בזה וכפלה לנו שהכניסנו בארץ ישראל שהוא מקום השכינה, והיה די לנו בזה וכפלה לנו שבנה לנו בית המקדש כי גלוי וידוע לפניו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא [קהלת ז', כ'] וצריך כפרה והקב"ה בתשלום כל הטובות בנה לנו בית המקדש ואם כן הרבה טובות יש למקום עלינו כפולות ומכופלות מיציאת מצרים עד שבנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו ובזה השלמנו לדרוש מארמי אובד אבי לספר ביצירת מצרים.
רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור, זאת המשנה היא בפרק ערבי פסחים [דף קט"ז] והיה אומר רבן גמליאל כי (ב)כל סדור ההגדה הוא לומר שלשה דברים אלו ואם לא אמרם לא יצא י"ח והגדת [לבנך] אעפ"י שבשאלת מה נשתנה נזכרו שלשה אלו אינו אלא לענין השנוי שיש בין זה הלילה לשאר הלילות אבל לתת עיקר הטעם בהן לא יצא י"ח אם לא אמרם כסדר. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי וכו', רבן גמליאל שאמר שלשה דברים אלו אינו רבן גמליאל הזקן שהיה בזמן הבית כמ"ש במסכת שבת [ט"ו ע"א] הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בזמן הבית מאה שנה וזה היה בן בנו והיה אחר החרבן כמו שנראה בפרק כל כתבי [קט"ו ע"א] ובפרק על אלו מומין [בכורות ל"ח ע"א] ובפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"א] ועל זה אמר [שבת קט"ו ע"א] אבא חלפתא לרבן גמליאל האחרון זכורני בר"ג הזקן אבי אביך שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית ובזמן ר"ג זה חרב הבית ורבן יוחנן בן זכאי שאל מאספייאנוס שלא יפסיק הנשיאות משלשלת זה של רבן גמליאל כנזכר בפרק הנזיקין [גיטין נ"ו ע"ב] ובודאי כי זה רבן גמליאל ראה הבית בבניינו ובימיו היו עושין פסח כמו שנזכר בראשון מסנהדרין [י"א ע"ב] וכן אמר ר' צדוק בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה ור' צדוק שסיפר זה המעשה ראה החרבן כמו שנזכר בפרק הנזיקין [גיטין נ"ו ע"א], אבל משנה זו נשנית אחר החורבן על כן פסח שהיו אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש קיים על שום מה על שום הפסח הקב"ה פירש שפסח שפסע מבית המצרי זה לבית המצרי האחר והציל בית הישראלי שהיה ביניהם וזהו שאמר שפסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל [שמות י"ב, כ"ז] כי הפסח הוא המציל שלא כדברי האומר כי פירוש פסיחה היא מנוחה מלשון עיור ופסח שאינו יכול לילך ואם היתה לו מנוחה לזה הנוגף בבתי בני ישראל היה נוגף אותם אבל הענין הוא כמו שפירשו ז"ל [מכילתא בא מסכתא דפסחא פ"ז] אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי וכבר כתבתי זה למעלה. מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם [שמות י"ב, ל"ט] כי אם יכלו להתמהמה היו מחמיצין בצקם כי לא הוזהרו על אכילת חמץ עדיין ולא נצטוו על אכילת מצה אלא על אכילת הפסח שנאמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו [שמות י"ב, ח'] ולפי שלא יכלו להחמיץ בצקם שנאמר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ [שם, שם, ל"ג] על כן הוזהרנו מאכילת חמץ ונתחייבנו באכילת מצה בכל זמן בלילה ראשון מן התורה שנאמר בערב תאכלו מצות [שם, שם, י"ח]. מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו' מצות מרור לא היתה אלא עם אכילת הפסח זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה [שמות א', י"ד] ובזמן שאין שם פסח אין שם מצוה מן התורה לאכול אלא מדרבנן ושלשה דברים אלו חייב אדם לאומרם שהם שלש מצות צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו
